כשכל הקולות והצלילים בראש צרמו וזייפו ברעש נורא היה קל לא לרצות להישאר משוגע לנסות ולחזור לשפיות לכאורה אבל כשכולם לרגע ניגנו את אותו התו המציאות הפכה כל כך בהירה, התנסיתי בהרמוניה גמורה ואז נשארתי במימד הפרוע מתוך בחירה גלים של עוררות, גאונות, יצירתיות אני דוחף לשם, הכל כל כך מהר אני נסחף, זה לא עוצר אומרים שאין חכם כבעל הניסיון אבל מה אם הניסיון הזה הפך אותי לפחדן אולי היה עדיף להישאר טיפש ניצוצות של הארה הפה יורה דברי תוכחה מנסה לבלום, אני כל כך עייף אבל הבעיה זה שאני מכור ושזה כיף נע בין לפחד שזה יחזור ובין לפנטז שזה ישוב בין לנסות ואת השיגעון לקבור ובין הדחף לצאת לעוד סיבוב מהצד השני של הגבול הדק קל לראות שכולכם על הקצה כל כך קרובים לשיגעון, כמעט ואין מרחק אינשאללה ותספיקו להתפלף עוד בגלגול הזה When all the voices and sounds in my head Were screaming off key in a horrible mess It was easy not to want to stay insane, to try and come back to sanity But when for a moment they all struck the same note Reality became so clear, I've experienced complete harmony And then stayed in the wild realm at my own free will Waves of awakening, of genius, of creativity Pushing myself there, it's all happening so fast I'm drifting away, it won't stop They say no one is wiser than the one who has experience But what if this experience turned me into a coward? It might have been better to remain a fool Sparks of enlightenment, the mouth is firing arrows of admonishment I'm trying to slow down, I'm so tired But the real problem is that I'm addicted to this, that it's actually fun I fluctuate between fear of its return and fantasy of its revival Between trying to bury my insanity And the urge to go for another round From the other side of the very fine borderline It's easy to see that you're all on the edge, so close to insanity I hope you all get a chance to go crazy in this lifetime.

כל כך הרבה שנים לקח לי להבין איפה אנחנו חיים חיים בתוך סיר לחץ לא מצליחים לישון, למי יש זמן לנשום, לחשוב על מה נכון כולם טרודים ברווח רווח והפסד, מעדיף להתבודד אבל חייב להתמודד, לגדול מתוך הפחד כל כך הרבה שנים לקח לי להבין את שפת הגוף של עצמי הגוף צועק הצילו שנים של הזנחה, הופכות למבוכה כשאני מביט בעיניים של עצמי בעיניים עיגולים שחורים, סוף סוף אני מבין שעדיף להתמודד, לגדול מתוך הפחד די, אני לא יכול יותר די, מגיע לי יותר עוצם את העיניים ולוקח נשימה, עמוקה כמו הים, מטהרת מנקה אותי מכל החרא שדבק בי כל היום מחברת אותי בחזרה למימד חזק מזמן וממקום מימד מוכר מתוך ימים של שיגעון מימד שלו רק בו שרידים של הגיון אני מאמין בלב שלם בגלגולו של העולם באנרגיות שבונות אותו, ביזע ובדם אנרגיות שיוצרות בני אדם שמתעלמים מהם לועגים להם, בזים להם, ממציאים להם שמות ממלמלים "ברוך השם" כאילו שהשם עצמו יותר חשוב מהאנרגיה שיצרה אותו אנרגיה אין סופית, שממשיכה וממשיכה עד שכל בני האדם יאמצו גישה הפוכה גישה של חופש, גישה של יחד גישה בה כולנו שווים של אהבת חינם ולב מלא רחמים של גוף ונפש שצועדים ביחד יד ביד לעבר עולם בו האנרגיה לא תרגיש עוד לבד היא תזרום בנחת בין בריות מלאות אהבה מלאות נתינה, מלאות קבלה, מלאות בעוצמה מלטפות ברכות, נוטפות מיניות, מלאות בתמצית ועתה כל מה שנותר הוא עבודה עצמית It took me so many years to realize where we live We live in a pressure cooker Can't sleep, who has time to breath, to contemplate what's right Everybody is preoccupied with profit Profit and loss, I'd much rather seclude myself But I must confront this, grow from within the fear It took me so many years to realize my own body language My body is screaming for rescue Years of neglect turn into embarrassment when I look into my own eyes Black circles around my eyes, I finally realize It's better to confront this, to grow from within the fear Enough, I can't take it anymore Enough, I deserve more I close my eyes and take a breath as deep as the ocean, purifying Cleansing me of all the shit that stuck to me all day long Reconnects me to a realm stronger than time and space A realm familiar from days of insanity, a peaceful realm Only within it, traces of logic can be found I wholeheartedly believe in the cyclicality of the world In the energies that build it with sweat and tears Energies that create human beings that ignore them Mock them, ridicule them, make up names for them Mumble "blessed be thy name" as if the name it self Is more important than the energy that has created it An endless energy that goes on and on Until all people turn to a new attitude One of freedom, of union, one where we are all equal One of unjustified love that will fill our hearts with mercy One of body and spirit who walk side by side, hand in hand Towards a world in which this energy will not feel alone anymore It will flow calmly between beings full of love Full of giving and receiving, full of might They will care for each other softly, dripping with sexuality, full of the essence And now, all that is left, is work on the self.

אבות אבותינו מתהפכים בקברם את אלה שעודם בחיים אף אחד לא שואל לדעתם אנשים צעירים מהוריי עם מערות שחורות במקום עיניים חורצים את גורל נכדיי מבלי לחשוב פעמיים רודפים תהילה שלעולם לא תגיע עסוקים בעצמם עיוורים לעתיד שמופיע אל מול המערות השחורות באותיות של קידוש לבנה מנטליות של אוכל נבלות, אהבת שווא של זונה אם רק היה אפשר לקבל בחזרה לכמה שנים, אפילו לשיחה קצרה את הרצל וישו, הרמב"ם ובן גוריון שיקימו מחדש את מועצת זקני ציון שישבו לקפה עם ממשיכי דרכם הבזויים ויסבירו להם בנחת את המרחק התהומי שבין התוכנית המקורית החלום והחזון לבדיחה שקוראת כאן בשמם, לבושה, לביזיון הקמנו ארץ שאוכלת יושביה בנינו ארץ שעוכרת אוהביה חיים במדינה שמבריחה תושביה נגמר התקציב לחלב ולדבש, נשארה רק דיזנטריה חיים בלי אוויר, שופכים את הרפש לנהר אבל כל הנהרות האישיים זורמים אל הים שהוא כולם ים מלא בדמעות ודם כתמים אדומים על סמרטוט כחול ולבן פעם תליתי את איכות החיים שלי במי ששולט אחר כך גיליתי שטבעו של היהודי להיות משוטט פעם חשבתי שמה חשוב זה להיות צודק פעם כעסתי, היום אני צוחק אם משהו דבק בי מהגנום היהודי זה שאני חי בשלווה כנווד בלי מדינה "משלי" לא נותן ל"מקום" או ל"בית" לערער את האמונה לא תולה בהם מיליגרם של תקווה לישועה מאמין בעצמי, בהווה ובמה שסביבי ביכולת שלי לייצר לעצמי מרחב בריא בו אדם נמדד לפי אמת מוסר גדולה מלאום בו אדם שואף לקום וללכת לישון בשלום Our ancestors are turning in their graves The ones still alive, no one cares for their opinion People younger than my parents, with black caves instead of eyes Determine my grandkids' fate, without thinking twice They chase fame that will never come Busy only with themselves, blind to a future unveiling In front of their black caves, in big white letters Mentality of scavengers, a prostitute's false love If only it was possible to get back For a couple of years, even for just a short chat Hertzel and Jesus, the Rambam and Ben Gurion Have them re-establish the council of sages of Zion Sit down for a cup of coffee with their despised successors And explain to them calmly the great difference Between their original plan, their dream and vision And this joke happening now, in their names, the embarrassment, the disgrace We've founded a land that devours its inhabitants We've built a land that hates its lovers We live in a country that drives its citizens away Nothing left in the budget for milk and honey, only for dysentery We live with no air, throw our shit into a river But all the individual rivers flow into the ocean that is all of us An ocean filled with tears and blood Red stains on a blue and white mop I used to tie the quality of my life with whoever is in rule I later found out that the nature of the Jew is to wonder the earth I used to think that what's important is to be right I used to be angry, now I laugh If anything stuck to me from the "Jewish gene" It's that I can live quietly as a nomad without a country of my "own" Won't let a place or a home challenge my faith I don’t rely on them one bit for my salvation I believe in myself, in the present, in my surroundings In my ability to create a healthy space for myself A space where a man is measured by a greater standard then nationality A space where a man aspires to wake up and go to sleep peacefully

זה לא חוכמה להאשים את הסוחר כשהנרקומן מת לבחור להיות זמין כל הזמן ולהתפלא שהעולם מתעוות זה לא האילומנטי, הבנק הפדראלי או הבונים החופשיים אלה אנחנו שמתעדים כל רגע ותורמים אותו לבנק הזרע הביומטרי בהתנדבות כולם רוצים חיים פשוטים, חיים בשני אקורדים מבלבלים פשטות עם נוחות כשבפועל אי אפשר לשתות מהנקטר בלי לשלם מחיר עם הנוחות והזמינות שבקדמה באים ניוון, אובדן הפרטיות ותלות גמורה במכשיר מכשירים טבעם להתקלקל, בני אדם טבעם להתבלבל מי שצייר את התמונה האפוקליפטית של רובוטים שמשתלטים על העולם שכח לציין את כל האנשים שמצלמים את עצמם בתור לטבח ומעדכנים ישר לתמונת פרופיל. מאז ומעולם אנשים עשו כסף על גב של אנשים אחרים מלמכור להם חרא ממכר שהם לא באמת צריכים אבל נראה אותך מצליח לשכנע ילד יחף מכפר בעולם השלישי שהוא לא צריך G3 בסמארטפון ברור שג'ובס, גייטס, רוקפלר ופרס הם ערימה של לטאות בנות זונה אבל מתי להיות פאנקיסט אמר משהו חוץ מלא להיות כבשה לקחת אחריות מלאה על החיים שלך. It's not that smart to blame the drug dealer when the junkie dies To choose to be online all the time and then be surprised when the world is distorting It's not the illuminati, the federal reserve or the free masons It's us documenting every single moment and contributing it To the biometric sperm bank We all want a simple life, a life like a two chord chorus We confuse simplicity with convenience But in reality, you can't drink from the nectar without paying a price With convenience and availability you also get atrophy, loss of privacy And complete reliance on an appliance It’s the appliances' nature to break down It’s the human nature to get confused Whoever drew the apocalyptic picture of robots taking over the world Forgot to mention all the people taking selfies and updating their profile pictures While standing in line to get slaughtered From time immemorial people made money at the expense of other people Selling them addictive shit they don’t really need But I dare you to convince a barefoot kid in the third world that he doesn’t need 3G on his smartphone It's obvious that Jobs, Gates, Rockefeller and Peres are a bunch of fucking lizards But when did being a "punk" mean anything but not being a sheep Taking full responsibility over your own life.

לאכול בשר, להיות צמחוני או להיות טבעוני להאמין בבורא, להיות חילוני או מעט רוחני לחיות בזוגיות סגורה, מיניות פתוחה או להפוך לנזיר להיות אופטימי תמים, אפאתי עצל או מיזנטרופ שחי כמו אסיר קווים אדומים לא מפרידים בין לבן ושחור קווים אדומים עוברים בשטח אפור להיות ימני, להיות שמאלני או בכלל אנרכיסט להיות ציוני, להיות לאומני או להתנהג כמו פאשיסט כל דעה היא בחירה שרירותית כשהבחירה היא מודעת היא הופכת חופשית כשהאדם הוא חופשי הוא פחות מוקסם מלהעלות שטויות לרומו של עולם להרגיש חופשי ולהיות חופשי אלה שני דברים שונים האחד תלוי בריסוק של האגו, השני בקווים אדומים קווים אדומים לא מפרידים בין לבן ושחור קווים אדומים עוברים בשטח אפור בסוף היום ההגדרות משנות פחות מה שחשוב זה אם אתה מאושר ושמח לתת למי שסביבך את החופש לבחור בעצמו, את השקט לחיות לעכל שאולי נמות מחר, אז למה כל זה משנה שהרגע החשוב הוא כאן ועכשיו, רק בהווה שמצד שני כנראה נאלץ לחיות עד גיל תשעים אז כדאי ללמוד להתרגש פחות ולהניח את המברשת שמציירת קווים אדומים Eating meat, being vegetarian or vegan Believing in the creator, being secular or a bit spiritual Living in a closed relationship, open sexuality or becoming a monk Being naïve and optimistic, apathetic and lazy or a misanthrope living like a prisoner Red lines don’t separate between white and black Red lines go through a grey area Being right wing, left wing or an anarchist Being Zionist, a nationalist or behaving like a fascist Any opinion is an arbitrary choice When a choice is conscious it becomes free When a human is free he is less enchanted By turning nonsense into matters of great importance Feeling free and being free are two different things One has to do with crushing the ego, the other with red lines At the end of the day the definitions matter less What's important is if you are happy and glad to give to those around you The freedom to choose for themselves, the peace to live To realize that we might die tomorrow, so what does it all matter That the important moment is here and now, only in the present That on the other hand we will probably have to live to be ninety So we better learn to get a bit less excited To lay down the brush that paints red lines

לא משנה כמה אני מנסה להסיט את תשומת הלב מהכעס, מהרעל, מהשיט לפעמים השנאה עולה ומחפשת לה אובייקט ברגעים כאלה, חשוב לפחות לתהות למי זה מגיע באמת חשוב להודות שאם שוב הצליחו לעבוד עלינו בפנים אז אולי לא מגיע לנו משהו אחר אולי הרעיון שבו "מגיע לנו" משהו הוא תמים כל כך הרבה שנים וסוף סוף התעוררות רק עכשיו רובנו סוף סוף לומדים ששלטון + הון + דת שווים שחיתות שרצח ואונס של חיות למען עינוג החך הוא לא ברור מאליו אז הנה עוד נושא ששווה לתהות לגביו מעולם לא הייתה אף שיטה ששלטה בהמונים בהצלחה בלי להיגמר במלחמה, בלי להיגמר בהפיכה בלי לבגוד בעקרונות עליהם נתמכה בלי לירוק על כל האנשים אותם היא אמורה לשרת בלי שמי שהגה אותה מתהפך בקבר שוב ושוב, לא מאמין ומתחרט המסקנה שעולה בי היא שהבעיה היא לא סוג השיטה שחילוף שלטון, הוא לא הפתרון כשהממשלות עצמן הן לקוחות של לטאות ההון ליחצ"ן בפייסבוק הפגנה נגד המשטר ואז למצוא את הדרך לכיכר במערכת GPS מבוססת משתמש ולתעד את הכל באייפון דור חמש להעלות את הווידאו ליוטיוב, להזמין עוד חומר קריאה מאמאזון כל זה בשביל להכניס ליעל גרמן, גדעון סער ויאיר לפיד בעזרת השם למוטט את השלטון כאילו שמישהו מהם עדיין רלוונטי לסיבה שהעולם מתחרפן אין גבול לציניות כשבזמן ההפגנה הגדולה, צוקרברג מדליק סיגר בתאילנד ועל כולנו מחרבן It doesn’t matter how much I try to divert My attention away from the anger, the poison, the shit Sometimes hatred rises and looks for an object In these moments it's important to at least think Who really deserves it It's important to admit that if they managed to fool us again Then maybe we don’t deserve anything better Maybe this idea that we "deserve" anything at all is naïve So many years, and finally an awakening It's only now that most of us are finally learning that Regime + capital + religion = corruption That murdering and raping animals only to delight our palates Is not that obvious So here is another topic worth pondering There has never been a system who has ruled over people successfully Without ending in war, without ending in revolution Without betraying the principals on which it relied Without spitting at all the people it's meant to serve Without the person coming up with it, Turning in his grave over and over in disbelief and regret The conclusion for me is that the problem is not the kind of system That replacing the regime is not the solution If the governments themselves are clients of the capital lizards Promoting a rally against the regime on Facebook And then finding your way there on a user based GPS system Documenting everything on a 5th generation IPhone Upload the videos to YouTube, order more reading material from Amazon All this in order to stick it to a bunch of random politicians With gods great help, make their regime collapse As if any of them are still relevant to the reason the world is going bananas Cynicism has no limits when at the same time as the big rally Zuckerberg is lighting up a cigar in Thailand Taking a dump on all of us

אני חי בתוך אוסף של סיטואציות מורכבות מעגל אין סופי של דברים שקורים והיכולת לבחור בין מגוון תגובות לא מבין אם זה אני שמופרע או העולם שמפריע העולם הוא בטוח מופרע ואני בוודאות רק מפריע מנסה לתת לחיים לשחק דרכי מבלי להתיימר לשלוט בתוצאות הכוונה הטובה מופרעת על ידי תדר צורם שנופל על אוזניים חולות I live inside an assortment of complex situations An endless cycle of things that occur And the ability to choose between a variety of reactions Is it me that’s disturbed? Or is the world disturbing? The world is definitely disturbed And I am definitely just disturbing Trying to let life re-enact through me Without pretending to control the outcome My good intention is constantly disturbed By an irritating frequency falling over ill ears

אני שם לב שוב ושוב שאני עבד של דפוסים דפוסים שפיתחתי בתור ילד ואף פעם לא מרפים ילד שהפך למבוגר בעל בחירה אבל בוחר באותם הדפוסים כמו מכור למחלה לקחת צעד אחורה, להתבונן במערבולת החולה בלילה סמיכה של רגשות, חוויות, יצרים, זיכרונות וסיפורים שחרוטים בהיסטוריה, חרוטים בתת ההכרה עד שלא אשלוט בהם, הם ישלטו בי כמו חיה אני שם לב שוב ושוב שאני עבד של יצרים שמושכים כמו מגנט אל העונג ומכאב מבוהלים הסבל האמיתי הוא בלחשוב שיש הבדל בין כאב חשוך ונועם שגואל אין מנוס מלחקור את הגבול הגבול בין גאונות ושיגעון בין מציאות ודמיון, תשוקה ורפיון, עוררות ודיכאון אין מנוס מלחקור את הגבול הגבול בין פעולה ותוצאה בין מחלה ותרופה, אפאתיה ועניין, מה שחוזר תמיד ומה שחולף עם הזמן. רק הגבול הוא משכנו של הגיון משני צדדיו מדרון תלול הרה אסון אני שם לב שוב ושוב שהפתרון היחידי הוא להצליח להתעלות מעל צמדי הניגודים לזהות שהמטבע הוא שלם ולא רק פלי או עצים מתוך ריכוז על קו הגבול שני הצדדים מתפוגגים I notice again and again that I'm a slave to my patterns Patterns I've developed as a child that never leave me alone A child that turned into an adult with free will But always chooses the same patterns, as if addicted to the disease Take a step back and look at the sick whirlpool Like a thick batter made of emotions, experiences, urges, memories and stories Engraved into my history, engraved into my sub conscious Until I will control them, they will control me like an animal I notice again and again that I'm a slave to my urges They pull like a magnet towards pleasure, afraid of pain True suffering is thinking there is a difference Between dark pain and a redeeming pleasure There is no escape from researching the borderline The fine line between genius and madness Between reality and imagination, passion and numbness Awakening and depression There is no escape from researching the borderline The fine line between action and outcome Between disease and medicine, apathy and interest What always comes back and what goes away with time Only the borderline is where logic resides On both sides, a steep disastrous slope I notice again and again that the only solution Is to tranced beyond the contradicting pairs Recognizing that the coin is whole and not just heads or tails From concentration on the borderline, the two sides fade away

כמו פתי הלכתי אחרי תחושות הבטן כמו צאן לטבח אחרי הלב למה אף אחד לא מספר לך שמעל שניהם מקריין המוח כמו אובר דאב של סרט זול, הוא מתערב ומחרב הכל בשביל להקשיב לבטן, צריך שהמיינד יסתום בשביל ללכת אחרי הלב בבטחה, האדם חייב ליזום האטה של הטירוף במוח, להשקיט את הקולות להבדיל בין הרגש למחשבות הרגש חי, קיים, מנסה לבוא לידי ביטוי המחשבה מנתחת, מחשבת, מרסקת, ממצה אותו ומשאירה אותו תלוי בצד, לבד, מסורס, מפוחד בפעם הבאה הוא נשאר עצור, נחנק ומודחק בשביל להקשיב לבטן, צריך שהמיינד יסתום בשביל ללכת אחרי הלב בבטחה, האדם חייב ליזום האטה של הטירוף במוח, להשקיט את הקולות להתמקד ולהתעלות לפעמים זה מרגיש, שבתוך הראש שלי הרעש כל כך מחריש, אני לא מצליח להקשיב המחשבות, הדמיונות, החפירות יא בני זונות איך בכלל אפשר להבין למה הלב מתכוון? בשביל להקשיב לבטן, צריך שהמיינד יסתום בשביל ללכת אחרי הלב בבטחה, האדם חייב ליזום האטה של הטירוף במוח, להשקיט את הקולות להתמודד עם מקור הבעיות לצלול אל נבכי הנפש, ללמוד את מורכבות ההוויה לקבל את זה שאין באמת תשובה Gullible, I walked after my gut instincts Like cattle into a slaughterhouse, after my heart Why doesn’t anybody tell you that the brain is narrating over both of them Like a cheap over dubbed movie, it interferes and ruins everything In order to listen to your gut, you need the mind to shut up In order to follow your heart safely, man must initiate Slowing down the brain's madness, silencing the voices Differing between emotion and thoughts Emotion is alive, it exists and tries to manifest Thought analyzes, calculates, crushes, extracts it And leaves it to hang on the side, alone, castrated, scared Next time it stays restrained, it suffocates and is repressed In order to listen to your gut, you need the mind to shut up In order to follow your heart safely, man must initiate Slowing down the brain's madness, silencing the voices To focus, to transcend Sometimes it feels like inside my head The noise is deafening, I can't listen to it The thoughts, the images, the endless fucking digging How can you possibly understand what your heart wants? In order to listen to your gut, you need the mind to shut up In order to follow your heart safely, man must initiate Slowing down the brain's madness, silencing the voices Confronting the source of all problems To dive into the depths of the soul, to study the complexity of the being To accept the fact that there is no real answer

זה לא שאני צודק ואתה טועה אלא שאתה כל כך בטוח ואני עדיין תוהה באיזה מגווניו של האפור עלי לבחור בזה שיותר בהיר, או בזה שכמעט ושחור השקפת עולם חייבת להיות משהו דינאמי שתמיד משתנה ונמצא ביחס מוחלט לקונטקסט של זמן ומקום אסור למהר להיצמד לתובנות עמוקות לתת להם הרבה קרדיט, לקבל לפיהם החלטות צריך תמיד לבחון מחדש בכל יום ויום מה משרת את ההוויה ומה כובל אותה במקום למה זה כל כך קל לראות אצל מישהו אחר איך הוא רק צריך לחיות עוד טיפה בשביל להצליח להבין שהדרמה שעכשיו היא כל עולמו זה בסה"כ שלב בחיים שבסוף מתפוגג אבל אצל עצמי זה כל כך קשה לקחת את הזמן להתבגר בסבלנות לוקח את הזמן לוקח את הזמן לתהות לוקח את הזמן לוקח את הזמן לטעות It's not that I am right and you are wrong It's that you're so sure and I'm still wondering Which of the shades of grey I should choose The brighter one or the one that’s almost black Your outlook on life must be something dynamic That is ever changing and remains in direct relation To a time and space context You must not hurry and attach yourself to deep insights Give them too much credit, make decisions based on them You must re-examine daily, what serves your being And what shackles you to the same spot Why is it so easy to see with other people How sometimes all they need is to live a little longer To be able to see how the drama that is now their entire life Is nothing but a phase that will eventually dissolve. But with myself it's so difficult To take the time to grow up patiently I take the time Take the time to wonder I take the time Take the time to make mistakes