אבות אבותינו מתהפכים בקברם
את אלה שעודם בחיים אף אחד לא שואל לדעתם
אנשים צעירים מהוריי עם מערות שחורות במקום עיניים
חורצים את גורל נכדיי מבלי לחשוב פעמיים
רודפים תהילה שלעולם לא תגיע
עסוקים בעצמם עיוורים לעתיד שמופיע
אל מול המערות השחורות באותיות של קידוש לבנה
מנטליות של אוכל נבלות, אהבת שווא של זונה

אם רק היה אפשר לקבל בחזרה
לכמה שנים, אפילו לשיחה קצרה
את הרצל וישו, הרמב"ם ובן גוריון
שיקימו מחדש את מועצת זקני ציון
שישבו לקפה עם ממשיכי דרכם הבזויים
ויסבירו להם בנחת את המרחק התהומי
שבין התוכנית המקורית החלום והחזון
לבדיחה שקוראת כאן בשמם, לבושה, לביזיון

הקמנו ארץ שאוכלת יושביה
בנינו ארץ שעוכרת אוהביה
חיים במדינה שמבריחה תושביה
נגמר התקציב לחלב ולדבש, נשארה רק דיזנטריה
חיים בלי אוויר, שופכים את הרפש לנהר
אבל כל הנהרות האישיים זורמים אל הים שהוא כולם
ים מלא בדמעות ודם
כתמים אדומים על סמרטוט כחול ולבן

פעם תליתי את איכות החיים שלי במי ששולט
אחר כך גיליתי שטבעו של היהודי להיות משוטט
פעם חשבתי שמה חשוב זה להיות צודק
פעם כעסתי, היום אני צוחק

אם משהו דבק בי מהגנום היהודי
זה שאני חי בשלווה כנווד בלי מדינה "משלי"
לא נותן ל"מקום" או ל"בית" לערער את האמונה
לא תולה בהם מיליגרם של תקווה לישועה
מאמין בעצמי, בהווה ובמה שסביבי
ביכולת שלי לייצר לעצמי מרחב בריא
בו אדם נמדד לפי אמת מוסר גדולה מלאום
בו אדם שואף לקום וללכת לישון בשלום

Our ancestors are turning in their graves
The ones still alive, no one cares for their opinion
People younger than my parents, with black caves instead of eyes
Determine my grandkids' fate, without thinking twice
They chase fame that will never come
Busy only with themselves, blind to a future unveiling
In front of their black caves, in big white letters
Mentality of scavengers, a prostitute's false love

If only it was possible to get back
For a couple of years, even for just a short chat
Hertzel and Jesus, the Rambam and Ben Gurion
Have them re-establish the council of sages of Zion
Sit down for a cup of coffee with their despised successors
And explain to them calmly the great difference
Between their original plan, their dream and vision
And this joke happening now, in their names, the embarrassment, the disgrace

We've founded a land that devours its inhabitants
We've built a land that hates its lovers
We live in a country that drives its citizens away
Nothing left in the budget for milk and honey, only for dysentery
We live with no air, throw our shit into a river
But all the individual rivers flow into the ocean that is all of us
An ocean filled with tears and blood
Red stains on a blue and white mop

I used to tie the quality of my life with whoever is in rule
I later found out that the nature of the Jew is to wonder the earth
I used to think that what's important is to be right
I used to be angry, now I laugh

If anything stuck to me from the "Jewish gene"
It's that I can live quietly as a nomad without a country of my "own"

Won't let a place or a home challenge my faith
I don’t rely on them one bit for my salvation
I believe in myself, in the present, in my surroundings
In my ability to create a healthy space for myself
A space where a man is measured by a greater standard then nationality
A space where a man aspires to wake up and go to sleep peacefully